<h1>ארחות חיים הלכ' שבועות ונדרים סימן ב'</h1>
<h2>דף יט:</h2>
מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור והוא כאוכל חצי שיעור. ואם נשבע (לדבר) [שלא אוכל] זה ואכלו חייב ואפי' זרע חרדל או פחות. נשבע שלא (יאכלו) [יטעום] כלום ואכל כל שהוא חייב. ונשבע שלא יאכל היום ושתה חייב ששתיה בכלל אכילה כיון שפירש גלה דעתו ואם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. נשבע שלא ישתה היום ואכל פטור שאין אכילה בכלל שתיה. ושיעור שתיה רביעית כשאר איסורין. נשבע שלא יאכל ולא ישתה ואכל ושתה חייב שתים שהשתיה (אינה) בכלל אכילה וכיון שפירש גלה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה.
<h2>דף כ.</h2>
שמע חבירו נשבע ואמר לו ואני כמותך הואיל ולא יצאה שבועה מפיו ולא השביעו חבירו הרי זה פטור וזה מתפיס בשבועה שפטור וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה וחזר ואמר הרי הפת זו כבשר [הזה] פטור על הפת ואעפ"כ אסור לאכל הפת שהתפיסה בשבועה.
<h2>דף כב.</h2>
מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור והוא כאוכל חצי שיעור. ואם נשבע (לדבר) [שלא אוכל] זה ואכלו חייב ואפי' זרע חרדל או פחות. נשבע שלא (יאכלו) [יטעום] כלום ואכל כל שהוא חייב. ונשבע שלא יאכל היום ושתה חייב ששתיה בכלל אכילה כיון שפירש גלה דעתו ואם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. נשבע שלא ישתה היום ואכל פטור שאין אכילה בכלל שתיה. ושיעור שתיה רביעית כשאר איסורין. נשבע שלא יאכל ולא ישתה ואכל ושתה חייב שתים שהשתיה (אינה) בכלל אכילה וכיון שפירש גלה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה.
<h2>דף כה.</h2>
נשבע להרע לעצמו כגון שיחבל בעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם לא הרע חייב משום שבועת בטוי נשבע להטיב לאחרים הטובה שיש בידו לעשות שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת בטוי. נשבע שלא יאכל כלום ז' ימים או שלא יישן ג' ימים וכיוצא בהן שהיא שבועת שוא ואין אומרין יעור עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויאכל ויישן בכל עת שירצה.
מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או שלא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי לפי שאין בידו לא לקיים ולא לבטל ומכין אותו מכת מרדות ואינו לוקה [משום שבועת שוא] שאיפשר שישמעו לו ותתקיים שבועתו ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי הנשבע אלא א"כ ענו אמן.
<h2>דף כו.</h2>
כל הנשבע אחד ממיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור. [ואחד הנשבע מתחלתו באונס] או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו או שהשביעו אנס פטור לפיכך נשבעין לחרמים ולהרגים ולמוכסי' פי' חרמים והרגים הם בני אדם ישראל שעומדים בפרשת דרכים על עסקי נפשות אלא שהרגים ליסטים מזויין וחרמים לסטים שאינו מזויין. וי"מ הרגים להרוג וליטול פירות ואינו לוקח פירות מהתרומה נודרין לו שמתרומה הן כדי שלא יטלם אע"פ שאינן תרומה דהיינו נדרי אונסים באיזה מכס אמרו במכס העומד מאליו שלא ברשות מלך המדינה או שלוקח ברשות המלך אבל המוכס מוסיף לעצמו על הדבר הקצוב.
<h2>דף כו:</h2>
מי שנתכון בשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום ולא הוציא בשפתיו וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו מותר לפי שאין חייב בשבועה לעולם עד שיהיו פיו ולבו שוים לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא (אוציא) [אצא] היום והוצאתי [בלשוני] אכילה שלא היתה בלבי אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה ואע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו וכן אם התרו בו ואמר לא נשבעתי מעולם על דבר זה או לא נדרתי ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה לי על הנדר אין שומעין לו ולוקה. מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל [היום] ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו.
<h2>דף כז.</h2>
נשבע לקיים מצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי כיצד כגון שנשבע שיעשה סוכה או לולב וכיוצא בהן ולא עשה פטור שאין שבועת בטוי חלה [אלא] על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב לפיכך הנשבע להרע לאחרים או לגזול ממונו או יכנו או יקללנו או ימסרנו ביד אנס פטור מפני שהוא מצוה שלא לעשות וי"ל שהוא לוקה משום שבועת שוא.
<h2>דף כט.</h2>
וצריך הנשבע באונס להיות כונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו. ואע"פ שהדברים שבלב אינן דברים הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס סומך על הדברים שבלבו כיצד נשבע לאנס שלא יאכל בשר סתם ובלבו שלא יאכל היום או שלא יאכל בשר חזיר הרי זה מותר וכן כל כיוצא בזה. וכן מצאתי בשם ר' יוסף בן פלט ז"ל דהלכה למעשה לכל דבר של גוים היכא דליכא עדים גוים כלל אומר בשבועה שלא עשיתי כך ואמר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם דבתר דעתיה דנודר אזלינן כדאמרינן וניחוש דלמא צפרא רבא חזא ואסיק שמא גמל וכיון דאין אומרים לו השבע על דעתנו יכול לישבע על דעתו כל מה שירצה ודבר זה אין מוסרין אותו לעם הארץ ואם צריך לעם הארץ (מתקיעין) [משביעין] לו על אמנותו שלא יגלה לבריה שלא ישמע לשום גוי שבעולם שמא יתחלל שם שמים עכ"ל וכתב אדוננו מורנו הר' שם טוב פלכו ז"ל ואפילו נדר על דעת רבים אין בנדרו כלום מפני שזה היה אנוס בשעת הנדר וכיון שכן הוא לא היה לזה הנדר שעת הכושר שיחול והביא ראיה ברורה שאין להרהר אחריה שכל מה שמקבל אדם על עצמו מחמת האונס אינו כלום ממה שאמרו חז"ל [שבת פ"ח ע"א] ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הב"ה ההר כגגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ואמרו שם דא מודעא רבה לאוריתא ר"ל שאם לא נקיים את התורה אין להענישנו על זה מפני שקבלנוה באונס ואע"פ שכרת עמנו ברית בחורב ובערבות מואב הכל היה מחמת האונס והפחד כדי שנכנס לארץ ולא נשאר במדבר הגדול והנורא ועל כן אמרו שהדור קבלוה ברצון בימי אחשורוש שנ' קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר ומה שקבל האדם בשעת האונס מן הדין הוא שאפילו שאלה לחכם או לשלשה הדיוטות אינו צריך אבל טוב [ל]התירו בשלשה הדיוטות להרים מכשול ע"כ.
<h2>דף לב:</h2>
מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בדבר ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דבור שהוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך ר' הרי זה מותר והרי הוא כטועה וצריך שיוציא החזרה בפיו כמו השבועה שחזרה בלב אינה חזרה וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך או מותר לך וכיוצא בזה וקבל מהם בתוך כדי דבור ואמר הן או חזרתי וכיוצא בהן הרי זה מותר. ואם אחר כדי דבור אינו יכול לחזור בו.
